Антуан Сент-Экзюпери - הנסיך הקטן

“אז, השקיעה שלי?” הזכיר לו הנסיך הקטן, משום שלעולם לא הניח לשאלה אחרי ששאל אותה.

“אתה תקבל את השקיעה שלך. כך אצווה. אבל בהתאם לתורת השלטון שלי, אמתין עד אשר יבשילו לכך התנאים.”

“מתי זה יהיה?” שאל הנסיך הקטן.

” הְם, הְם” אמר המלך, ונועץ באלמנך עב-כרס. “הְם, הְם. יהיה זה בערך ב…, זה יהיה הערב לקראת השעה עשרים דקות לפני שמונה. ואתה תיווכח לראות שהכל מצייתים לי.”

הנסיך הקטן פיהק. הוא הצטער על שהחמיץ את השקיעה, ועתה גם החל להתייגע.

“אין לי דבר יותר לעשות כאן”, הוא אמר למלך, “לכן אצא לדרכי”.

“אל תלך”, אמר המלך, אשר שמח שיש לו נתין. “אל תלך. אמנה אותך לשר!”

“איזה שר?”

“שר ה…שר המשפטים!”

“אבל אין כאן איש כדי לשפוט!”

“אין לדעת.”, אמר המלך, “טרם ערכתי סיור מקיף בתחומי ממשלתי. אני זקן מאד. אין כאן מקום לכרכרה, וההליכה מעייפת אותי.”

“או, אבל אני כבר ראיתי”, אמר הנסיך הקטן, מסב את ראשו כדי להעיף שוב מבט בצידה השני של הפלנטה, “גם בצד השני, אין נפש חיה…”

“אם כך, תשפוט את עצמך !”, אמר המלך. “זהו השיפוט הקשה מכל. הרבה יותר קשה לדון את עצמך מאשר לדון אחרים. אם תצליח בכך, אזי באמת ובתמים איש חכם אתה”.

“אני יכול לדון את עצמי בכל מקום, אינני צריך לגור כאן”.

“הְם הְם” אמר המלך. “סיבותי עמי להאמין שבמקום כלשהו על פני הפלנטה שלי שוכן עכברוש זקן. בלילות אני שומע אותו. תוכל לשפוט את העכברוש. מעת לעת תדון אותו למוות, וכך חייו יהיו תלויים במשפטך. אבל גם תחוֹן אותו בכל פעם, כדי לנהוג בחסכנות, כי הוא הנתין היחיד שבנמצא”.

“אני”, ענה הנסיך הקטן”, אינני אוהב לדון למוות. ועכשיו בדעתי לצאת לדרך”.

“לא”, אמר המלך.

הנסיך הקטן, שהשלים את ההכנות ליציאה, לא רצה לצער עוד את המונרך הזקן.

“אם רצון הוד מלכותו שיצייתו לו בלי להשתהות”, הוא אמר, “עליו לצוות עלי ציוויים מתקבלים על הדעת. עליו לצוות עלי, למשל, לצאת לדרכי בזה הרגע. נראה לי שהתנאים בשלו לכך…”

המלך שתק. הנסיך הקטן היסס לכן עוד רגע, ואז נאנח, ויצא לדרכו.

“מיניתי אותך לשגריר !”, קרא אחריו המלך.

היתה בקולו סמכות מעורר כבוד.

“המבוגרים באמת משונים”, שח הנסיך הקטן בלבו, בעת ששוב יצא למסעו.

בפלנטה השניה גר אדם רברבן.

“אה! הנה מעריץ בא לשחר פני!” הכריז הרברבן מרחוק, כאשר ראה את הנסיך הקטן מתקרב. כי בעיני רברבן, כל האחרים הם מעריצים.

“בוקר טוב!” אמר הנסיך הקטן. “יש לך כובע משונה”.

“זה כובע להגבָּהַה. זה להגבהה לאות הוקרה, כאשר אנשים מריעים לי. לרוע המזל איש לא עובר כאן.”

“אה, כן?” אמר הנסיך הקטן, שלא הבין על מה הוא שח.

“מחא כפיים”, אמר לו האיש הרברבן.

הנסיך הקטן מחא כפיו, והאיש היהיר הגביה את כובעו בענוותנות, לאות הוקרה.

“זה יותר משעשע מאשר הביקור אצל המלך,” אמר בליבו הנסיך הקטן. הוא שב ומחא כפיו, והרברבן שוב הגביה את כובעו.

בחלוף חמש דקות של תרגול, הנסיך הקטן התייגע מן המשחק החד-גוני. “ומה צריך לעשות כדי שהכובע יונמך?” הוא שאל.

אבל הרברבן לא ענה. רברבנים לא שומעים כלום מחוץ למחמאות.

“האם באמת אתה מעריץ אותי מאד?” חקר את הנסיך הקטן.

“מה פרוש ‘מעריץ’ “?

“להעריץ פירושו להכיר בכך שאני האדם הנאה ביותר, הלבוש בצורה ההדורה ביותר, העשיר ביותר והפיקח ביותר על פני הפלנטה.”

“אבל אתה לבדך בפלנטה זו!”

רָצֵה אותי בבקשה, הערֵץ אותי בכל זאת.”

“אני מעריץ אותך,” אמר הנסיך הקטן, מושך בכתפיו, “אבל למה זה חשוב לך?”

והוא פנה לדרכו.

“מבוגרים הם ללא צל של ספק מוזרים”, חשב, שעה שהמשיך במסעו.

הפלנטה הבאה היתה מיושבת על ידי שתיין. היה זה ביקור קצר מאד, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:

“מה אתה עושה ?” שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים, ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.

“אני שותה”, השיב השיכור נוּגוֹת.

“למה את שותה?” שאל הנסיך הקטן.

“כדי לשכוח.” ענה השיכור.

“כדי לשכוח מה?”, שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.

“כדי לשכוח את חרפתי,” התוודה השיכור, מרכין ראש.

“מה היא חרפתך?” המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.

“חרפתי היא חרפת השתיה”, חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה.

והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל. “המבוגרים הם באמת מאד, מאד, משונים”, שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.

הפלנטה הרביעית היתה שייכת לאיש עסקים. הוא היה כה שקוע במלאכתו שאפילו לא נשא מבט כאשר הנסיך הקטן הגיע.

“בוקר טוב,” אמר לו הנסיך הקטן. “הסיגריה שלך כבויה.”

“שלוש ועוד שתיים הם חמש. חמש ועוד שבע הם שתים־עשרה, שתים־עשרה ועוד שלוש הם חמש־עשרה, בוקר טוב, חמש־עשרה ועוד שבע הם עשרים־ושתים, עשרים־ושתים ועוד שש הם עשרים־ושמונה, אין לי זמן להצית אותה שוב, עשרים־ושש ועוד חמש הם שלושים־ואחת. פיו! אם כך הסכום הוא חמש־מאות־ואחת מיליון, שש־מאות־עשרים־ושתים אלף, שבע־מאות־שלושים־ואחת.”