Антуан Сент-Экзюпери: הנסיך הקטן

כאשר הרי געש נקיים למשעי, הם בוערים מתוּנות, ללא התפרצויות. התפרצות הר געש היא כמו אש המתפרצת בארובה.

מובן מאליו שעל הארץ שלנו, אנחנו קטנים מכדי לנקות את הרי הגעש, וזו הסיבה שהם מביאים עלינו כל כך הרבה צרות.

הנסיך הקטן עקר, קצת בעֶצֶב, את הנבטים האחרונים של באובב. הוא חשב שלעולם לא ישוב.

באותו בוקר בהיר, כל המטלות המוכרות היו לפתע יקרות ללבו עד מאד, וכאשר השקה את הפרח שלו בפעם האחרונה, והתכונן לכסותו בכיפת הזכוכית, נוכח לדעת שהוא קרוב לדמעות.

“שלום”, הוא אמר לפרח.

אבל היא לא ענתה.

“שלום” הוא חזר.

השושנה השתעלה, אבל לא כי היתה מצוננת.

“הייתי טפשה.” אמרה לבסוף, “אני מבקשת את סליחתך. נסה להיות מאושר…”

הנסיך הקטן הופתע מכך שאיננה נוזפת בו, והוא ניצב מבולבל, כיפת הזכוכית בידו, אינו מבין מה פשר הרכות השקטה של הפרח.

“כמובן, אני אוהבת אותך”, אמרה השושנה. “אתה לא ידעת זאת, בגללי. זה לא חשוב. אבל גם אתה היית טיפש, בדיוק כמוני. נסה להיות מאושר… הנח לכיפת הזכוכית. אינני רוצה בה עוד.”

“אבל הרוח…”

“לא קר לי עד כדי כך… אוויר הלילה הקריר מֵיטיב אתי. אני פרח.”

“אבל החַיות…”

“יתכן שיהיה עלי לשאת את נוכחותם של שניים או שלושה זחלים אם רצוני להתוודע לפרפרים. נראה לי שהם יפים עד מאד, וזולתם מי עוד יבוא לבקרני? אתה תהיה כל כך רחוק. ובאשר לחיות הגדולות, אינני חוששת מהן. יש לי קוצים.”

ובתמימות הצביעה על ארבעת קוציה.

ואז הוסיפה:

“אל תתמהמה עכשיו, זה גורם לי צער. החלטת ללכת, עכשיו לך!”

כי לא רצתה שיראה אותה בוכה. היא היתה פרח כל כך גאוותן…

הנסיך הקטן נקרה במסעו לאיזור האסטרואידים 325, 326, 327, 328, 329, ו-330, לכן התחיל בביקור באסטרואידים אלה, כדי שיהיה לו ענין לעסוק בו, וכדי להעשיר את ידיעותיו.

הראשון בהם היה משכנו של מלך.

עוטה גלימה של ארגמן ופרוות סמור, ישב המלך על כס המלכות שלו, אשר היה פשוט, ורב-הוד, בעת ובעונה אחת.

“אה! הנה נתין!”, קרא המלך כאשר הבחין בנסיך הקטן. והנסיך שאל בלבו: “היאך יתכן שהוא מכיר אותי, הרי מעולם לא פגש בי קודם?”

הוא לא ידע שעבור המלכים, העולם הוא מקום פשוט - בעיניהם כל בני האדם הם נתינים.

“קרב הלום, כדי שאיטיב לראותך”, אמר לו המלך, אשר שָׂש להיות מלך על מישהו.

הנסיך הקטן תר סביבו אחרי מקום לשבת בו, אבל שולי גלימת הפרווה הנהדרת של המלך מילאו את פני הכוכב. לכן נשאר על עומדו, ומכיוון שהיה עייף, פיהק.

“פיהוק בנוכחות המלך הוא בניגוד לכללי הטקס,” אמר המלך, “אני אוסר זאת.”

“איני יכול להימנע מכך”, נבוך הנסיך הקטן, “עברתי דרך ארוכה במסעי, ולא ישנתי כלל.”

“אם כן”, אמר המלך, “אני מצווה עליך לפהק! מזה שנים רבות לא ראיתי מישהו מפהק. פיהוקים הם דבר רב־ענין בשבילי. קדימה! פָּהק שוב. זו פקודה!”

“זה הפחיד אותי…אינני יכול שוב…” הסמיק הנסיך הקטן.

“הְם, הְם,” ענה המלך, “אם כך אני…אני מצווה עליך מדי פעם לפהק ומדי פעם ל…” ואז גמגם משהו, ונראה מרוגז.

כי המלך דרש בתוקף שסמכותו תכובד. הוא לא התיר שום התרופפות במשמעת. הוא היה שליט אבסולוטי. אבל מכיוון שהיה גם אדם טוב, הוראתיו היו מתקבלות על הדעת.

הוא נהג לומר: “אילו הייתי מצווה על גנרל להפוך לציפור־ים, והגנרל היה ממרה את פי, לא היתה זו אשמת הגנרל, אלא אשמתי אני.”

“מותר לי לשבת?”, נשמעה שאלה מהוססת מפי הנסיך הקטן.

“אני מצווה עליך לשבת!” אמר המלך, ובתנועה מלכותית אסף את שולי גלימת הפאר שלו.

אבל הנסיך הקטן תהה בלבו. הפלנטה היתה זעירה. על מה מַלָך המלך ?

“אדוני”, הוא אמר לבסוף, “מחל לי על שאני פונה אליך בשאלה…”

“אני מצווה עליך להפנות אלי שאלה”, דחק בו המלך.

“אדוני, על מה אתה מולך?”

“על הכל.” ענה המלך בפשטות מלכותית.

“על הכל?”

המלך החווה בידו על הפלנטה שלו, ועל הפלנטות האחרות, ועל כל כוכבי השמים.

“על כל זה?” שאל הנסיך הקטן.

“על כל זה.” אמר המלך. משום שלא היה רק מלך אבסולוטי, אלא גם מלך אוניברסלי.

“והכוכבים נשמעים לציווּייך?”

“וודאי.” אמר המלך, ” הם מצייתים לי מיד. אינני מתיר התרופפות במשמעת.”

עוצמה כגון זו מילאה את הנסיך השתאות. אילו היה הוא בעל סמכות שכזאת, היה יכול לִצפות בשקיעה לא ארבעים וארבע פעמים ביום, אלא שבעים ושתיים, או מאה, או מאתיים פעמים ביום אחד, בלי להעתיק כלל את כסאו.

ובגלל שנזכר בפלנטה הקטנה שלו אשר נטש, הרגיש עצוב, ואזר אומץ לבקש דבר־מה מן המלך:

“הייתי רוצה לראות את השקיעה…אנא…צווה על השמש לשקוע…”

“אילו הייתי מצווה על גנרל לעופף מפרח לפרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או להפוך לציפור ימית, והגנרל היה ממרה את פי, במי מאיתנו האשמה?” שאל המלך, “בגנרל, או בי עצמי?”

“בּךָ”, ענה הנסיך הקטן נחרצות.

“מדוייק. יש לדרוש מכל אחד רק הדברים שביכולתו לבצע.”, המשיך המלך, “סמכות טמונה קודם כל בהגיון. אילו הייתי מצווה על אנשים להשליך עצמם למי הים, הם יתמרדו נגדי. יש בכוחי לתבוע צייתנות משום שפקודותי מתקבלות על הדעת.”