Антуан Сент-Экзюпери: הנסיך הקטן

ויום אחד הוא אמר לי: “עליך לצייר תמונה יפה, כדי שהילדים במקום בו אתה גר יראו בדיוק איך כל זה. אם ייצאו פעם למסע, זה יהיה להם לעזר. לפעמים,” הוא הוסיף, “לפעמים אין נזק גדול בִּדְחיה של מלאכה ליום המחרת, אבל בכל הנוגע לעצי הבאובב, פירוש הדבר אסון. הכרתי פלנטה שגר עליה בטלן אחד. הוא הזניח שלושה שיחים קטנים…”

לכן ציירתי את הפלנטה הזאת, כפי שהנסיך הקטן תיאר אותה באוזני. אינני אוהב להטיף מוסר, אבל הסכנה הטמונה בעצי באובב איננה ידועה די הצורך, והסכנה האורבת לכל מי שילך פעם לאיבוד על אסטרואיד היא כה גדולה, שאחרוג ממנהגי, ואומר: “ילדים! היזהרו מעצי באובב!”

ידידַי ואנוכי התחמקנו מסכנה זו במשך זמן רב, בלי לדעת דבר אודותיה, לכן טרחתי כל כך כדי לייצר את התמונה הזאת עבורם. המסר שאני מעביר להם באופן זה ראוי לכל מאמץ מצדי.

אולי תשאלו אותי: “מדוע אין בספר שלך ציורים נוספים שהם כה מרשימים כמו הציור של עצי הבאובב?”

התשובה פשוטה - ניסיתי, אבל בציורים האחרים הַצלחתי היתה פחותה. כאשר ציירתי את עצי הבאובב נוצקו בי תעצומות נפש, בגלל חשיבות הענין ודחיפותו.

הו נסיך קטן! מעט מעט למדתי את סוד חייך הקטנים והעצובים. במשך זמן רב תענוגך היחיד היה ההנאה השקטה שבהתבוננות בשקיעת השמש. למדתי פרט חדש זה בבוקרו של היום הרביעי, כאשר אמרת לי:

“אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה.”

“אבל עלינו להמתין…”, אמרתי.

“להמתין למה?”

“להמתין עד למועד השקיעה.”

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

“תמיד נדמה לי שאני בבית!”

ואמנם, הכל יודעים, שכאשר השעה היא שעת הצהרים בארצות-הברית, השמש שוקעת מעל צרפת. אם תוכלו לנסוע לצרפת בתוך דקה אחת, תגיעו היישר לזמן שקיעת החמה. לרוע המזל צרפת רחוקה מדי.

אבל על כוכב הלכת הזעיר שלך, כל שהיה עליך לעשות הוא להתיק את כסאך צעדים ספורים. יכולת לחזות ברדת הלילה בכל עת שתחפוץ…

“יום אחד”, אמרת לי, “ראיתי את השקיעה ארבעים ושלוש פעמים!”

ואחר-כך הוספת:

“אתה יודע…כאשר מישהו מאד עצוב…הוא אוהב את השקיעות…”

“היית עצוב, אם כך”, שאלתי, “ביום של ארבעים ושלוש השקיעות?”

אבל הנסיך הקטן לא ענה.

ביום החמישי, שוב, כמו תמיד, היה זה הודות לכבשה, שסוד זה בחייו של הנסיך הקטן נגלה לי.

לפתע פתאום, בלי שדבר יוביל לכך, כאילו השאלה נולדה מתוך הגיה ממושכת אודות בעיה, הוא שאל:

“כבשה, אם היא אוכלת שיחים קטנים, האם היא אוכלת גם פרחים?”

“כבשה”, עניתי, “אוכלת כל מה שנקרה בדרכה”.

“גם פרחים שיש עליהם קוצים?”

“כן, גם פרחים שיש עליהם קוצים.”

“אם כך, הקוצים, מה תועלת בהם?”

לא ידעתי. באותו רגע הייתי עסוק בנסיון לשחרר בורג שנתקע בתוך המנוע שלי. הייתי מודאג, כי התברר לי שהתקלה במטוסי חמורה ביותר. נותרו איתי רק מעט מי שתיה, וחששתי מן הגרוע מכל.

“הקוצים - מה תועלת בהם?”

הנסיך הקטן לעולם לא הניח לשאלה, אחרי ששאל אותה. באשר לי, הייתי מוטרד מן הבורג ההוא, ועניתי לו בתשובה הראשונה שעלתה במוחי:

“הקוצים אין בהם תועלת. לפרחים יש קוצים כדי להכעיס!”

“אוֹה!”

השתררה שתיקה. ואז התפרץ כלפי בזעם ועלבון:

“אינני מאמין לך! פרחים הם יצורים חלשים. הם תמימים. הם מגינים על עצמם ככל יכולתם. הם מדמים בנפשם שהקוצים שלהם מפחידים…”

לא עניתי. באותו רגע אמרתי לעצמי: “אם הבורג הזה לא יסתובב, אכה אותו החוצה בפטיש.”

שוב הפריע הנסיך הקטן למחשבותי:

“ואתה באמת מאמין שפרחים…”

“או, לא!” צעקתי. “אני לא מאמין בכלום! עניתי לך בדבר הראשון שעלה במוחי. אני עסוק עכשיו בדברים חשובים!”

עיניו ננעצו בי בהשתוממות. “דברים חשובים!”

הוא התבונן בי שם, הפטיש בידי, אצבעותי שחורות משמן מנועים, רכון על גבי חפץ שנראה לו מכוער עד מאד.

“אתה מדבר כמו מבוגרים!”

נכלמתי, אבל הוא המשיך ללא רחמים:

“אתה מבלבל הכל…אתה מערבב הכל…”

הוא היה אחוז חימה, והטיח את תלתליו הזהובים ברוח.

“אני מכיר פלנטה אחת שגר בה איש אחד אדום פנים. הוא מעולם לא הריח פרח. מעולם לא התבונן בכוכב. מעולם לא אהב אף אחד. מעולם לא עשה משהו בחייו, מלבד לחבר מספרים. וכל היום הוא חזר ואמר בדיוק כמוך: ‘אני עסוק בדברים חשובים!’ זה גרם לו להתנפח מרוב גאווה, אבל הוא לא אדם - הוא פִּטריה!”

“הוא מה?”

“פטריה!”

פניו של הנסיך הקטן הלבינו מזעם, “הפרחים גידלו קוצים במשך מיליוני שנים, ובמשך מיליוני שנים הכבשים אכלו אותם בכל זאת. האם אין זה חשוב להבין מדוע הפרחים טורחים כל כך לגדל קוצים שלעולם אינם מסייעים להם? האם המלחמה בין הפרחים לכבשים איננה חשובה? האין זה רציני וחשוב יותר מסיכומיו של האיש השמן בעל הפנים האדומות?