Антуан Сент-Экзюпери: הנסיך הקטן

ללֶאוֹן וֶורט

אבקש את סליחת הילדים על כך שהקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. יש לי סיבה לכך:

אדם זה הוא חברִי הטוב ביותר בעולם כולו.

ויש לי סיבה נוספת: אדם זה מבין כל דבר, אפילו ספרי ילדים.

ויש לי סיבה שלישית: אדם זה גר בצרפת, שם הוא סובל מרעב ומקור. הוא זקוק לעידוד.

אם סיבות אלה אין בהן די,

אקדיש את הספר לַילד שמבוגר זה היה פעם

(כל המבוגרים היו פעם ילדים, אם כי אולי שכחו זאת).

לכן אתקן את הההקדשה ואכתוב:

ללֶאוֹן וֶורט,

כשהיה ילד קטן

כשהייתי בן שש ראיתי פעם תמונה נהדרת בספר אשר שמו “סיפורים אמיתיים”, אודות החיים ביערות בראשית. נראה בה נחש בואה בעת שהוא הוא בולע חיה. הנה העתק של התמונה:

בספר נאמר: “נחשי בואה בולעים את טרפם כשהוא שלם, בלי ללעוס אותו קודם לכן. לאחר זאת אין ביכולתם לזוז, והם ישֵנים במשך שישה חודשים תמימים, אשר נחוצים להם כדי לעכל את הטרף.”

בימים ההם הרהרתי רבות אודות הרפתקאות בג’ונגל, ולאחר מספר נסיונות בעפרונות צבעוניים, הצלחתי לצייר את הציור הראשון שלי - ציור מס’ אחד. הוא נראה כך:

הראיתי את יצירת המופת שלי למבוגרים, ושאלתי אותם אם התמונה מפחידה אותם. הם ענו: “מדוע שתמונה של כובע תפחיד אותנו?” אבל לא היה זה ציור של כובע, אלא ציור של נחש בואה בעת שהוא מעכל פיל. לכן ציירתי תמונה נוספת בה נראה תוכו של נחש הבואה, כדי שהמבוגרים יוכלו להבינה. תמיד יש להסביר להם דברים. ציור מס’ שתיים שלי נראה כך:

הפעם המבוגרים יעצו לי להניח לציור נחשי בואה, מבחוץ או מבפנים, ותחת זאת להקדיש את מאמצי ללימוד גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק. זו הסיבה לכך שבגיל שש ויתרתי על מה שהיה עשוי להיות קריירה מפוארת של צייר. כשלונותיהם של ציור מס’ אחד וציור מס’ שתיים ריפו את ידי. מבוגרים לעולם אינם מבינים בעצמם, ומייגע הדבר עבור ילדים לשוב ולהסביר להם דברים.

אם כך, בחרתי במקצוע אחר ולמדתי להטיס אווירונים. טסתי מעט על פני כל העולם, ואמנם הגיאוגרפיה עזרה לי רבות. במבט חטוף יכולתי להבדיל בין סין לבין אריזונה. אם מישהו הולך לאיבוד בלילה, ידע כזה הוא רב ערך עבורו.

במהלך שנותי היו לי מפגשים רבים, עם הרבה אנשים רציניים. חייתי זמן רב בקרב המבוגרים. הכרתי אותם באופן אישי, מקרוב, והכרות זו לא שיפרה את דעתי עליהם.

בכל פעם שפגשתי אדם אשר נראה לי שמחשבתו צלולה, ערכתי את הניסוי של ציור מס’ אחד, שנשאתי עימדי תמיד. כך ביקשתי לבדוק אם זהו אכן אדם בעל הבנה. אבל תמיד היו עונים לי: “זה כובע”, ומאז לא שבתי לדבר עם אדם זה על נחשי בואה, או יערות בראשית, או כוכבים. שוחחתי אתו על דברים הקרובים לליבו, אודות משחק ברידג’, גולף, פוליטיקה, ועניבות, והמבוגרים היו שבעי רצון מאד על כי פגשו אדם פיקח כמותי.

כך חייתי בבדידות, בלי שתהיה לי נפש אחת לשוחח עמה מלב אל לב, עד שלפני שש שנים קרתה לי תאונה במדבר סהרה. משהו נשבר במנוע המטוס שלי, ומאחר שלא היו עמי על המטוס לא מכונאי, ולא נוסעים, התכוננתי לתקן את התקלה המסובכת בעצמי. היתה זו שאלה של חיים ומוות עבורי: המים שברשותי היו מספיקים לשמונה ימים בלבד.

בלילה הראשון ישנתי על החול, מרוחק אלפי מילין מכל יישוב של בני אדם. הייתי בודד יותר ממלח שספינתו נטרפה והוא שט על גבי רפסודה בלב האוקיאנוס, לכן תוכלו לשוות בדמיונכם את תמהוני, כאשר עם עלות היום העיר אותי קול קטן ומשונה, ואמר:

“בבקשה, צייר לי כבשה!”

“הה?”

“צייר לי כבשה!”

קפצתי על רגלי כאילו ברק היכה אותי. מצמצתי בחוזקה בעיני, אימצתי את מבטי, וראיתי איש קטן, מוזר למראה, עומד מולי ובוחן אותי ברצינות גדולה.

הנה לפניכם הדיוקן הטוב ביותר שלו אשר הצלחתי מאוחר יותר לצייר. הציור שלי לאין ערוך פחות שובה־לב מן המקור, אך זו איננה אשמתי. המבוגרים ריפו את ידַי מלעסוק בציור כשהייתי בן שש, ומעולם לא למדתי לצייר דבר, פרט לנחשי בואה מבחוץ ומבפנים.

הבטתי בהופעה הפתאומית הזאת, כשעיני כמעט יוצאות מחוריהן בהשתאות. זיכרו, מטוסי התרסק במדבר, אלפי מילין מכל מקום מיושב, ובכל זאת, לא נראָה שהאיש הקטן הזה תועה בחולות. גם לא נראה שהוא רעב, או צמא, או מפוחד. לא היה בו דבר שיעיד עליו שהלך לאיבוד באמצע המדבר, הרחק מיישוב בני־אדם.

כשלבסוף אזרתי בי די כוח לדבר, אמרתי לו:

“אבל… מה אתה עושה פה?”

בתשובה הוא חזר על דבריו לאט, כאילו הנושא הוא בעל חשיבות עליונה:

“בבקשה, צייר לי כבשה…”

כאשר ההפתעה היא כה מוחלטת, אנחנו נוטים לציית. מופרך ככל שזה נראָה לי, אלפי פרסה מיישוב אנושי, הוצאתי מכיסי פיסת נייר ועט־נובע. אבל אז נזכרתי שלימודַי התרכזו בגיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק, ואמרתי לבחור הקטן (קצת בטרוּניה) שאינני יודע לצייר.