Антуан Сент-Экзюпери: הנסיך הקטן

ואם אני מכיר פרח אחד אשר הוא יחיד ומיוחד בעולם, ואיננו גדל בשום מקום אחר אלא על הפלנטה שלי, וכבשה קטנה עלולה לקטום אותו בנגיסה אחת באיזה בוקר בלי להבין את אשר היא עושה, זה איננו חשוב?”

פניו שבו והאדימו.

“אם מישהו אוהב פרח, שיש רק אחד כמוהו בין כל מיליון-מיליוני הכוכבים, די לו להביט בכוכבים כדי להיות מאושר. הוא אומר לעצמו: ‘אי-שם הפרח שלי נמצא…’ אבל אם כבשה תאכל את הפרח, יהיה זה עבורו כאילו כל כוכבי השמים חַשְׁכו באחת! וזה לא חשוב בעיניך!”

יותר לא יכול היה לומר כי פרץ בבכי.

הלילה ירד. שמטתי מיַדי את כלי העבודה.

מה חשיבות יש לפטיש, לבורג, או לצמא, או למוות? על כוכב אחד, על פלנטה אחת, על הפלנטה שלי - ארץ, יש נסיך קטן שצריך לנחמו. נטלתי אותו בזרועותי ונענעתי אותו.

“הפרח שאתה אוהב איננו בסכנה… אני אצייר לכבשה שלך זמם… אצייר גדר להגן על הפרח שלך. אני…”

הייתי נבוך והֶחֱשתי.

לא נמצאו לי המלים לחדור אל ליבו, לחלוק את כאבו…

מקום כה סודי היא ארץ הדמעות.

בתוך זמן קצר הכרתי טוב יותר את הפרח הזה.

על הפלנטה של הנסיך הקטן היו תמיד פרחים פשוטים, אשר להם רק שורה אחת של עלי כותרת, שלא תפסו מקום רב ולא הטרידו איש. בוקר אחד צצו בדשא, ועם רדת ערב קמלו.

אבל יום אחד הופיע צמח חדש, שנבט מזרע אשר אין יודע מאין הגיע. הנסיך הקטן בחן בענין את השתיל הקטן הזה, שהיה שונה מכל השתילים הקטנים האחרים שעל הפלנטה שלו.

אתם מבינים, זה היה עלול להיות סוג חדש של באובב.

אך השיח הקטן עצר מגדילתו, והחל לייצר פרח. הנסיך הקטן התבונן בניצן הגדול שהחל ללבלב על הצמח, וחש שמשהו קסום עומד להתרחש.

אבל השושנה, חבויה בתָאָהּ הירוק, לא נחפזה להשלים את הכנות היופי שלה. היא בחרה בקפדנות את צבעיה, ועטתה את תלבושתה לאִטה, מתאימה את עלי הכותרת אחד לאחד.

היא לא תופיע מקומטת כמו פרחי הפרג, היא תיכנס אל העולם במלוא תפארתה! או כן, היא היתה גנדרנית, והתייפותה המסתורית ארכה ימים רבים.

ואז בוקר אחד, בתום כל אותן הכנות ממושכות, עם הנץ החמה פיהקה ואמרה:

“אה! זה עתה התעוררתי… סלח לי… אני עוד קצת פרועה…”

הנסיך הקטן שלא יכול היה לאצור את התפעלותו, קרא:

“את כל כך יפה!”

“הלא כן?” ענתה השושנה במתק. “ונולדתי בדיוק עם השמש…”

כך למד הנסיך הקטן להכיר שהשושנה איננה צנועה כלל ועיקר. אבל כל כך מרגשת !

“נדמה לי שזה זמן לארוחת בוקר.” אמרה, “אם תהיה כה אדיב ותדאג לצרכי…”

והנסיך הקטן, מבולבל, הלך להביא משפך עם מים טריים.

במהרה החלה גאוותנותה לייסר אותו. יום אחד, למשל, בעת ששׂחה אודות ארבעת קוציה, אמרה לנסיך הקטן:

“שיבואו הנמרים על טפריהם!”

“אין נמרים על הפלנטה שלי”, ציין הנסיך הקטן, “ובכל מקרה, נמרים אינם אוכלים עשב”.

“אינני עשב,” הסבירה השושנה במתק.

“סלחי לי…”

“אינני פוחדת מנמרים”, היא המשיכה, “אבל אני יְראה מרוחות פרצים. אני מניחה שאין לך פרגוד עבורי?”

“יִראה מרוחות, זה מזל ביש עבור צמח”, חשב בליבו הנסיך הקטן, “הפרח הזה הוא יצור מסובך מאד…”.

“בלילות רצוני שתכסה אותי בכיפת זכוכית. קר אצלך מאד, המקום אינו בנוי כהלכה. במקום ממנו באתי…”

אבל כאן עצרה. היא הגיעה לכאן בדמות זרע. לא יתכן שידעה דבר אודות עולמות אחרים. נבוכה מכך שכמעט נחשפה בשקר ברור, השתעלה שלוש או ארבע פעמים, כדי לטעת רגשי אשמה בנסיך הקטן: “הפרגוד?”

“עמדתי לחפש פרגוד בשבילך, בעת שדיברת אלי”.

היא הגבירה מעט את שיעולה, כדי שבכל זאת יסבול יסורי מצפון.

כך, הנסיך הקטן, למרות אהבתו הנאמנה לשושנה שלו, החל לפקפק באהבתה אליו. הוא לקח אל ליבו מלים נטולות חשיבות, והיה אומלל עד מאד.

“אסור היה לי להקשיב לה”, התוודה יום אחד בפנַי. “אף פעם אסור להקשיב לפרחים. צריך רק להתבונן בהם ולשאוף את ניחוחם. השושנה שלי בּישׂמה הפלנטה שלי, ואני לא ידעתי ליהנות מכך. נמלאתי צער בגלל הסיפור ההוא אודות טפרים, בעוד שהיה עלי להתמלא רכות.”

והוא המשיך בוידוי:

“בעצם לא הבנתי כלום! היה עלי לשפוט את המעשים ולא את המלים. היא הרעיפה עלי את ניחוחה וזוהרה. אסור היה לברוח ממנה! היה עלי להבחין בַּחיבה שמאחורי תחבולותיה. פרחים הם מלאי סתירות!

אבל אני הייתי צעיר מכדי לדעת לאהוב אותה.”

אני סבור שלצורך מסעו נעזר בלהקה של ציפורי בר נודדות.

בבוקר קודם עזיבתו, השליט סדר מופתי בפלנטה שלו.

הוא ניקה בקפדנות את הרי הגעש הפעילים. היו לו שני הרי געש פעילים, אשר שימשו אותו לחימום ארוחת הבוקר. היה לו גם הר געש אחד כבוי, אבל, כפי שאמר, “לעולם אין לדעת!” לכן ניקה גם את הר הגעש הכבוי.