Антуан Сент-Экзюпери: הנסיך הקטן

הוא פחד ללא ספק, אבל בכל זאת הצטחק.

“אפחד הרבה יותר הערב…”

שוב קפא לבי כמו בפני גורל אשר אין לשנותו.

ידוע ידעתי שלא אוכל לשאת את המחשבה לא לשמוע עוד את צחוקו כי הצחוק הזה לי הוא כמו באר של מים זכים במדבר.

“איש קטן”, אמרתי, “אני רוצה לשמוע את צחוקך תמיד”.

אבל הוא אמר:

“הלילה תִמלָא שנה…הכוכב שלי יהיה בדיוק מעל המקום שאליו הגעתי כשנפלתי לארץ, לפני שנה…”

“אנא”, ביקשתי, “אמור לי שאין זה אלא חלום רע, כל הענין הזה עם הנחש, ומקום מפגש, והכוכב…”

אבל הוא לא שעה לתחנוני. תחת זאת אמר:

“הדברים החשובים סמויים מן העין”.

“נכון…”

“זה כמו הפרח. אם אתה אוהב פרח שחי על כוכב, זה מתוק להתבונן בלילה אל השמים, כי כל הכוכבים פורחים.”

“נכון…”

“זה כמו המים, המים שהשקית אותי, הם היו כמו מוזיקה, בגלל הגלגלת, והחבל. אתה זוכר… הם היו טובים”.

“נכון”.

“בלילה אתה תביט אל הכוכבים.

במקום בו אני חי הכל מאד קטן, לכן אינני יכול להראות לך היכן נמצא הכוכב שלי, אבל טוב שכך. הכוכב שלי יהיה בשבילך כמו כל הכוכבים האחרים, ולכן תאהב להתבונן ברקיע… כל הכוכבים יהיו ידידך.

ומלבד זה, אני עומד להעניק לך מתנה…”

והוא שוב הצטחק.

“אה, נסיך קטן, נסיך יקר. אני אוהב לשמוע את צחוקך.”

“אכן זו תהיה מתנתי. זה יהיה כמו המים…”

“למה כוונתך?”

“לבני האדם יש כוכבים”, הוא ענה, “והם כוכבים שונים לאנשים שונים. יש אנשים שהם סיירים, ובשבילם הכוכבים הם מורי דרך. לאחרים הכוכבים אינם אלא מאוֹרוֹת קטנים. לַמלומדים הכוכבים הם חידות שיש לפתור. לאיש העסקים הם היו עושר.

אבל כל הכוכבים האלה שותקים. לך, לך לבדך, יהיו כוכבים שאין לשום אדם אחר…

באחד מן הכוכבים האלה נמצא ביתי, ושם אהיה צוחק. לכן כאשר תתבונן בשמים, יהיה זה כאילו כל הכוכבים צוחקים… לך, רק לך לבדך, יהיו כוכבים שיודעים לצחוק!”

והוא צחק עוד פעם.

“וכאשר צערך ישכך (כי הזמן משכיח כל צער) אתה תשמח שהכרת אותי, אתה תרצה לצחוק איתי שוב, ולכן תפתח מדי פעם את חלונך לשם שעשוע… ומכריך בוודאי יתפלאו לשמוע אותך צוחק אל עבר השמים! אז תאמר להם: ‘כן, הכוכבים תמיד גורמים לי לצחוק!’ והם יחשבו שיצאת מדעתך.

זה יהיה תעלול נבזי מצידי לעולל לך… זה יהיה כאילו במקום הכוכבים הענקתי לך המוני פעמונים קטנים צוחקים…”

ואז הרצין באחת:

“הלילה, אתה יודע…אל תבוא”.

“לא אעזוב אותך”, אמרתי.

“ארָאה כאילו אני סובל.

זה ייראה קצת כאילו שמָתי.

אל תבוא לראותי. לא כדאי…”

“לא אעזוב אותך”.

“אני אומר לך את זה גם בגלל הנחש. אסור שהוא יכיש אותך. הנחשים הם יצורים מרושעים. הנחש הזה עלול להכיש אותך להנאתו…”

“לא אעזוב אותך”.

ואז עלתה בו מחשבה:

“זה נכון אמנם שאין להם די ארס בשביל הכשה שניה…”

באותו לילה לא ראיתי כשיצא לדרך. הוא חמק ממני בלי להשמיע קול. כאשר הצלחתי להדביק אותו, הוא צעד בצעדים מהירים והחלטיים. הוא רק אמר:

“אה. אתה כאן…”

ונטל את ידי בידו.

“לא טוב עשית שבאת. אתה תסבול. אני אראה כאילו מָתִי, אבל זה לא נכון…”

אני שתקתי.

“אתה מבין… זה מדי רחוק, אינני יכול לשאת את הגוף הזה אתי, הוא כבד מדי”.

אני שתקתי.

“אהיה כמו צדף ישן נטוש. אין שום דבר עצוב בצדפים ישנים…”

החרשתי.

הוא ניסה שוב:

“אתה יודע, זה יהיה נחמד מאד, גם אני אביט בכוכבים. כל הכוכבים יהיו בשבילי בארות מים עם גלגילות חלודות. כל הכוכבים ישקו אותי מים…”

לא עניתי.

“זה יהיה כל כך משעשע! לך יהיה חמש מאות מליון פעמוני קטנים, ולי יהיו חמש מאות מליונים בארות מים…”

ואז השתתק גם הוא, כי בכה…

“זה כאן. תן לי ללכת לבדי”.

הוא ישב על הארץ, כי פחד, ואז אמר שוב:

“אתה יודע, הפרח שלי… אני אחראי לה. היא כל כך חלשה. היא כל כך תמימה. יש לה רק ארבעה קוצים שאינם טובים למאום כדי להגן עליה בפני העולם…”

לא נותר בי כוח לעמוד והתיישבתי גם אני.

“זהו אם כך… זה הכל”, הוא אמר.

לרגע היסס.

אחר כך קם על רגליו וצעד פסיעה אחת.

התאבנתי במקומי.

דבר לא נראה מלבד ברק צהוב ליד קרסולו.

הנסיך הקטן נשאר עוד רגע על עומדו,

הוא לא צעק,

הוא נשמט בעדינות לקרקע כמו שנופל עץ,

ושום קול לא נשמע בנופלו, בגלל החול.

שש שנים חלפו מאז, ואני עוד טרם סיפרתי את הסיפור לאיש. חברַי אשר פגשו אותי כאשר חזרתי, שמחו למצוא אותי חי. הייתי עצוב, אבל אמרתי: “אני עייף”.

מאז התנחמתי מעט.

כלומר… לא לחלוטין. אבל ידוע לי שהנסיך הקטן הגיע אל הפלנטה שלו, משום שבעלות השחר לא מצאתי את גופו.

לא היה זה גוף כבד…

ובלילות אני אוהב להאזין לכוכבים, אשר מצלצלים באוזני כמו חמש מאות מיליון פעמונים…

אבל יש לי תהיה אחת: כאשר ציירתי את המחסום לכבשה של הנסיך הקטן, שכחתי לצרף לו גם רצועת עור! הוא לעולם לא יוכל לשים את המחסום על הכבשה. ולכן אני עכשיו תוהה: מה קורה על הפלנטה שלו? האם יתכן שהכבשה אכלה את הפרח?…