Антуан Сент-Экзюпери: הנסיך הקטן

“או! הבנתי אותך היטב”, קרא הנסיך הקטן, “אבל למה אתה תמיד דובר חידות?”

“אני פותר את כולן”, אמר הנחש.

ושתיקה נפלה עליהם.

הנסיך הקטן חצה את המדבר, ולא פגש נפש חיה פרט לפרח אחד. היה זה פרח בעלי שלושה עלי כותרת, פרח שאין בו כלום.

“בוקר טוב”, ברך אותו הנסיך הקטן.

“בוקר טוב”, ענה הפרח.

“היכן בני האדם?”, שאל הנסיך הקטן בנימוס.

הפרח ראה פעם שיירת מדבר עוברת.

“בני אדם? אני חושב שיש שישה או שבעה מהם בנמצא. ראיתי אותם פעם, לפני כמה שנים. אבל אי אפשר לדעת היכן הם נמצאים. הרוח מעיפה אותם לכל עבר. אין להם שורשים, וזה מקשה עליהם מאד”.

“להתראות”, אמר הנסיך.

“להתראות”, ענה הפרח.

אחרי זאת הנסיך הקטן טיפס על הר גבוה.

ההרים היחידים אשר הכיר מעולם היו שלושת הרי הגעש שלו, אשר הגיעו עד לברכיו, ואחד מהם, הר הגעש הכבוי, שימש לו שרפרף.

“מפיסגת הר גבוה כזה”, הוא חשב, “אוכל במבט אחד לראות את כל הפלנטה, וכל האנשים אשר בה…”

אבל הוא לא ראה דבר מחוץ לצוקי סלע, שהיו מחודדים כמחטים.

“בוקר טוב”, הוא אמר, מתוך נימוס.

“בוקר טוב… בוקר טוב… בוקר טוב…”, ענה לו ההד.

“מי אתה?”, שאל הנסיך הקטן.

“מי אתה… מי אתה… מי אתה…”, ענה ההד.

היֶה לי לחבר. אני בודד”, אמר הנסיך.

“אני בודד… אני בודד.. אני בודד…”, ענה ההד.

“איזה כוכב משונה הוא זה”, הוא חשב. “יבש, ומשונן, וכולו ציה וארץ תלאובות. והשוכנים בו משוללי דמיון ואינם אלא חוזרים על כל מה שנאמר להם.

ואילו אצלי… היתה לי שושנה… היא תמיד היתה הראשונה לדבר…

לבסוף, אחרי שנדד ימים רבים, וחצה חולות, וטרשים, ושלג, הנסיך הקטן הגיע לדרך סלולה.

וכל הדרכים מובילות אל משכנם של בני־האדם.

“בוקר טוב”, הוא אמר.

היה זה גן של שושנים.

“בוקר טוב”, אמרו השושנים.

הנסיך הקטן התבונן בהן. הן דמו בכל לפרח שלו.

“מי אתן?” הוא שאל בתדהמה.

“אנחנו שושנים”, הן ענו.

“אה…” אמר הנסיך הקטן.

עצב הציף את ליבו. הפרח שלו אמרה שהיא יחידה במינה בכל היקום, וכאן היו חמשת אלפים פרחים דומים לה בכל, בתוך גן אחד!

“היא תכעס מאד”, הוא חשב, “אם תראה את זה… היא תשתעל בצורה נוראית, ותעמיד פנים שהיא מתה, כדי לא להיות ללעג. ואני אהיה אנוס להעמיד פנים שאני סועד אותה חזרה אל החיים, שאם לא כן היא עלולה לגווע באמת, כדי להוכיח אותי…”

ואז חשב עוד: “דימיתי בנפשי שאני עשיר כי יש לי פרח שהוא יחיד במינו בעולם, וכל הזמן היתה לי שושנה רגילה.

שושנה רגילה ושלושה הרי געש שמגיעים לברכי, ואחד מהם שהוא אולי כבוי לעולמים.

זה לא עושה אותי נסיך מאד מפואר…”

והוא נפל על הדשא ובכה.

אז הופיע השועל.

“בוקר טוב”, הוא אמר.

“בוקר טוב”, ענה הנסיך הקטן בנימוס, למרות שלא ראה איש.

“אני כאן”, אמר הקול, “מתחת לעץ התפוח”.

“מי אתה?” שאל הנסיך, והוסיף: “אתה מאד יפה”.

“אני שועל”, אמר השועל.

“בוא לשחק איתי”, אמר לו הנסיך הקטן. “אני עצוב”.

“אינני יכול לשחק איתך”, אמר השועל, “כי אינני מאולף”.

“אה! אני מתנצל”, אמר הנסיך הקטן.

אבל אחרי הרהור, שאל:

“מה פירוש ‘מאולף’?”

“אינך גר כאן”, אמר השועל. “מה הוא שאתה מחפש?”

“אני מחפש אנשים”, ענה לו הנסיך הקטן, “מה פירוש ‘מאולף’?”

“אנשים”, אמר השועל, “יש להם רובים והם צדים, זה מטריד מאד. הם גם מגדלים תרנגולות, ואלה הדברים היחידים שמעניינים אותם. אתה מחפש תרנגולות?”

“לא”, אמר הנסיך הקטן. “אני מחפש חברים. מה פירוש ‘מאולף’?”

זה משהו שלעתים תכופות מדי מזניחים”, אמר השועל. “פירוש הדבר לכונן קשרים”.

“לכונן קשרים?”

“כמובן”, אמר השועל. “בשבילי אינך אלה ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים, לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי. בשבילך אינני אלא שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, אזי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם…”

“אני מתחיל להבין”, אמר הנסיך הקטן. “יש שושנה אחת, אני חושב שהיא אילפה אותי…”

“זה אפשרי”, אמר השועל. “קורים על פני הארץ כל מיני דברים.”

“או, אבל זה לא בארץ!” אמר הנסיך הקטן.

השועל היה מופתע.

“בפלנטה אחרת?”

“כן.”

“האם יש ציידים על פלנטה זו?”

“לא.”

“זה מעניין! ויש שם תרנגולות?”

“לא.”

“אין דבר מושלם בעולם”, נאנח השועל.

ואז חזר לדון ברעיון שלו.

“החיים שלי חדגוניים”, הוא אמר. “אני צד תרנגולות, ובני אדם צדים אותי. כל התרנגולות דומות, וכל בני דומים. לכן אני קצת משועמם.