Антуан Сент-Экзюпери - הנסיך הקטן

“הם כולם רודפים אחרי הנוסעים הראשונים?” שאל הנסיך הקטן.

“הם לא רודפים אחרי כלום”, אמר מבקר הרכבות. “הם ישֵנים בקרונות, ואם אינם ישֵנים אזי הם מפהקים. רק הילדים מוחצים את אפיהם אל זגוגית החלונות”.

“רק הילדים יודעים מה הם מבקשים”, אמר הנסיך הקטן. “הם משקיעים זמן בבובת סמרטוטים והיא נעשית חשובה להם מכל. ואם מישהו לוקח אותה מהם, הם בוכים…”

“הם בני מזל”, אמר מבקר הרכבות.

“בוקר טוב”, אמר הנסיך הקטן.

“בוקר טוב”, אמר הסוחר.

סוחר זה היה מוכר גלולות משוכללות לשיכוך הצמאון. יש לבלוע גלולה אחת בשבוע, ואין צורך לשתות כלל.

“מדוע אתה מוכר את אלה?” שאל הנסיך הקטן.

“זה חסכון משמעותי בזמן”, אמר הסוחר. “חישובים שנעשו על ידי מומחים, מראים שבעזרת גלולות אלה ניתן לחסוך 53 דקות בכל שבוע”.

“ומה עושים בחמישים ושלוש דקות אלה?”

“עושים כל דבר שרוצים…”

“אני”, חשב הנסיך הקטן, “אם היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות כאלה, הייתי הולך בשלווה אל מעין של מים זכים”.

היה זה היום השמיני מאז התאונה שאירעה לי במדבר.

בעת שהאזנתי לסיפור על הסוחר, לגמתי את טיפת המים האחרונה שהיתה לי.

“הזכרונות האלה שלך יפים”, אמרתי לנסיך הקטן, “אבל אני עוד טרם הצלחתי לתקן את המטוס, כל המים שברשותי אזלו, וגם אני הייתי מאושר לוא יכולתי ללכת בשלווה לעבר מעין של מים זכים”.

“חברי הטוב השועל…”, אמר הנסיך הקטן.

“אישי הטוב, אין מדובר בשועל!”

“למה לא?”

“כי אנחנו הולכים למות בצמא…”

הוא לא עקב אחרי חוט מחשבותי, ותחת זה אמר:

“טוב שיש חבר, אפילו אם עומדים למות. אני, למשל, שמח מאד שיש לי חבר שועל…”

“אין לו מושג מה הסכנה האורבת”, חשבתי, “הוא מעולם לא ידע רעב, או צמא. מעט אור שמש, זה כל מה שנחוץ לו…”

הנסיך הקטן התבונן בי, וענה למחשבותי:

“גם אני צמא. בוא נלך לחפש באר…”

החוותי תנועה של יאוש. זה אבסורדי לחפש באר באופן אקראי, בתוך המרחבים הענקיים של המדבר הזה.

ולמרות זה התחלנו ללכת.

צעדנו בשתיקה שעות ארוכות, ותוך כך ירד הלילה והכוכבים החלו לצאת. בגלל הצמא קדחתי מעט מחום, והכוכבים נדמו לי כאילו מופיעים בתוך חלום. מילותיו של הנסיך הקטן הדהדו בזכרוני.

“אז גם אתה צמא?” שאלתי.

הוא לא ענה ורק אמר:

“מים יכולים להיות טובים גם ללב…”

לא הבנתי את תשובתו, אבל שתקתי. היטב ידעתי שאין לחקור אותו.

הוא היה עייף, והתיישב, ואני ישבתי לצידו. זמן־מה שתקנו, ואז דיבר שוב:

“הכוכבים יפים בגלל פרח שהוא חבוי מן העין”.

“נכון”, עניתי.

הבטתי בדממה אל עבר רצועות החול שנמתחו לפנינו מתחת לאור הירח.

“המדבר יפה”, הוסיף הנסיך הקטן.

זה נכון. תמיד אהבתי את המדבר.

כשיושבים על דיונת חול במדבר, דבר לא נראה, ודבר לא נשמע, ויחד עם זה, מבעד לדממה משהו פועם ומנצנץ…

“מה שעושה את המדבר יפה”, אמר הנסיך הקטן, “הוא באר הנחבאת בו אי־שם…”

הופתעתי להבין פתאום מהו הזוהר המסתורי הקורן מן החולות.

כאשר הייתי ילד קטן גרנו בבתי ישן, והאגדה סיפרה שאוצר טמון בו. כמובן, הוא מעולם לא נמצא, אולי גם מעולם לא חיפשו אחריו, אבל הוא זרה קסם על הבית. לבית שלי היה סוד כמוס במעמקי לבו…

“כן”, אמרתי לנסיך הקטן. “הבית, הכוכבים, המדבר - מה שמעניק להם את יופיים הוא משהו סמוי מן העין!”

“אני שמח”, הוא אמר, “שאתה מסכים עם השועל שלי”.

כשנרדם, נטלתי אותו בזרועותי והמשכתי ללכת. נדמָה לי שאני נושא בידי אוצר שברירי, נדמָה לי שאין דבר יקר ועדין ממנו על פני האדמה. לאור הירח הבטתי במצח החיוור, בעיניים העצומות, בקווצת שער שרעדה ברוח, וחשבתי: “מה שנראה כאן לעיני איננו אלא קליפה. הדבר החשוב סמוי מן העין…”

שפתיו נפסקו קמעא במעין חצי חיוך, ואמרתי בלבי: “מה שנוגע אל לבי בנסיך קטן ישֵן זה, הוא מסירותו לפרח. דמותה של שושנה שזוהרת מבעד לישותו כמו להבה בתוך מנורה, אפילו בעת שהוא ישן…” הוא נראה בעיני שברירי אפילו יותר, וביקשתי לסוכך עליו, כאילו הוא עצמו להבה, שמשב רוח קל עלול לכבות.

וכך בלכתי, עם עלות השחר, מצאתי באר.

“בני אדם”, שח אלי הנסיך הקטן, “יוצאים לדרכם ברכבות מהירות מבלי דעת מה הוא הדבר שהם מחפשים. הם ממהרים ומתרגשים ומסתחררים בסיבובים…”

והוא הוסיף:

“זה לא כדאי…”

הבאר שנקרתה בדרכנו לא היתה ככל הבארות בסהרה.

הבארות בסהרה אינן אלא בור חפור באדמה, אבל באר זו היתה כמו באר כפר, אלא שלא היה כאן כפר, ואני חשבתי שאני לבטח חולם…

“זה מוזר”, אמרתי לנסיך הקטן. “הכל כאן מוכן לשימוש: הגלגלת, הדלי, החבל…”

הוא צחק, נגע בחבל, והחל לסובב את הגלגלת. הגלגלת נאנקה, כמו שבשבת רוח שהרוח שכחה מזמן .

“אתה שומע?” הוא אמר, הערנו את הבאר משנתה והיא מזמרת לנו…”

לא רציתי שיתעייף במשיכת החבל.

“תן לי”, אמרתי, “זה כבד מדי בשבילך”.

לאט העליתי את הדלי אל שולי הבאר והנחתי אותו שם. שירתה של הגלגלת עוד היתה באוזני וראיתי את השמש מרצדת במי הבאר שעדיין רטטו.

“אני צמא למים”, אמר הנסיך הקטן. “תן לי לשתות…”