Антуан Сент-Экзюпери - הנסיך הקטן

קירבתי את הדלי אל שפתיו והוא שתה בעיניים עצומות.

מים אלה היו אחרים מכל מים בעולם.

הם נולדו מתוך הליכה ארוכה מתחת לכוכבים, מתוך השירה של הגלגלגת, מתוך מאמץ זרועותי. הם היו טובים ללב כמו מתנת חג.

כשהייתי ילד קטן, האורות על עץ חג המולד, המוסיקה של מיסת חצות, מתק הפנים המחייכים, כל אלה היו מקשטים בזוהר את מתנות חג המולד שניתנו לי.

“האנשים במקום שאתה גר”, אמר הנסיך הקטן, “מגדלים חמשת אלפים שושנים בגן אחד, ועדיין אינם מוצאים את אשר שהם מחפשים”.

“לא, הם אינם מוצאים”, השבתי.

“ועם זה, מה שהם מבקשים אפשר שהוא טמון בשושנה אחת יחידה, או במעט מים”.

“נכון”, אמרתי.

והנסיך הקטן הוסיף:

“אבל העיניים עוורות, יש לחפש בעזרת הלב…”

לגמתי מן המים ורווח לי.

עם זריחת החמה לחול יש צבע דבש, ושמחתי גם בצבע הדבש הזה.

מה, אם כן נסך עלי הרגשת עצבות?

“עליך לקיים את הבטחתך”, אמר לי הנסיך הקטן בשקט, כאשר התיישב לידי שוב.

“איזו הבטחה?”

“אתה יודע, מחסום לכבשה שלי… אני אחראי על פרח… “

נטלתי את פנקס הציורים שלי מן הכיס. הנסיך הקטן רכן עליהם וצחק:

“עצי הבאובב שלך, הם נראים כמו כרוביות”.

“או!”

ואני הייתי כל כך גאה בבאובים שלי!

“השועל שלך, האוזניים שלו נראות קצת כמו קרניים. והן ארוכות מדי”.

והוא צחק שוב.

“אינך הוגן, נסיך קטן”, אמרתי. “אינני יודע לצייר שום דבר, מלבד נחשי בואה מבחוץ ונחשי בואה מבפנים”.

” זה יהיה בסדר”, הוא אמר, “ילדים מבינים”.

אם כך ציירתי זמם ונתתי אותו לנסיך קטן,

ובתוך כך נבעה סדק בתוך לבי.

“יש לך תוכניות שאינני יודע עליהן”, אמרתי.

הוא לא ענה, ותחת זאת אמר:

“אתה יודע, הנחיתה שלי כאן…מחר תמלא לה שנה”.

ואחרי שתיקה, הוא המשיך:

“אני הגעתי למקום סמוך לכאן”.

והוא הסמיק.

ושוב, בלי שאדע מדוע, אפפה אותי קדרות.

שאלתי אותו:

“אם כך לא במקרה שוטטת כאן לפני שבוע כאשר פגשתי אותך, לבדך רחוק אלפי מילין מכל מקום מיושב? אתה היית בדרכך לשוב לארץ שלך?”

הנסיך הקטן הסמיק שוב.

ואני הוספתי בהיסוס:

“אולי משום שמלאה שנה?”

הנסיך הקטן הסמיק פעם נוספת.

הוא לעולם לא ענה על שאלות, אבל כאשר מישהו מסמיק, האין פרוש הדבר “כן”?

“אה”, אמרתי לו, “אני פוחד ש…”

אבל הוא קטע את דברי:

“עכשיו עליך לעבוד. עליך לחזור אל המטוס ולתקן את המנוע.

אני אמתין לך כאן.

חזור מחר עם רדת ערב…”

אך לבי לא נרגע, ונזכרתי בשועל -

מי שמניח שיאלפו אותו, סופו שיבכה.

ליד הבאר היו חורבותיה של גדר אבן ישנה.

כאשר שבתי מן העבודה על המטוס בערב שלמחרת, ראיתי ממרחק את הנסיך הקטן ישוב על הגדר ורגליו משתלשלות באוויר.

שמעתי אותו אומר:

“אינך זוכר? כאן איננו המקום המדויק”.

מישהו ענה לו בוודאי, כי הוא השיב:

“כן, כן! זה היום המדויק, אבל כאן אינו המקום המדויק”.

התקרבתי אל הגדר. לא ראיתי ולא שמעתי איש.

הנסיך הקטן, מכל מקום, ענה שוב:

“…בדיוק. אתה תראה היכן מתחילים עקבותי בחול.

אין עליך אלא להמתין לי. אני אהיה שם הלילה.”

הייתי מרוחק כדי עשרים מטרים מן הגדר, ועדיין לא ראיתי דבר.

אחרי שתיקה, שב הנסיך הקטן ודיבר:

“יש לך ארס טוב? אתה בטוח שהוא לא יגרום לי סבל ממושך?”

עצרתי מלכת כהלום רעם ולבי קפא בתוכי.

“עכשיו לך”, אמר הנסיך הקטן. “אני רוצה לרדת מן הגדר”.

הבטתי לאדמה לרגלֵי הגדר - וזינקתי באוויר.

על הקרקע מול הנסיך הקטן היה אחד מהנחשים הצהובים שממיתים בתוך בשלושים שניות.

נסוגתי צעד אחד לאחורנית תוך שאני מחטט בבהילות בכיסי כדי לשלוף את האקדח.

בגלל הרעש שהשמעתי, זע הנחש ממקומו, החליק בקלות על פני האדמה כמו שובל מים על פני החול, וללא חיפזון נעלם בין האבנים ברחש מתכתי.

הגעתי לגדר האבן בדיוק בזמן כדי לתפוס בזרועותי את האיש הקטן שלי, אשר פניו היו חיוורות כשלג.

“מה זה הסיפור הזה?”, דרשתי לדעת. “אתה מדבר עכשיו עם נחשים?”

הסרתי מעל צווארו את הצעיף הזהוב שלבש תמיד, הרטבתי את רקותיו והשקיתי אותו מים. לא אזרתי עוז לשאול שאלות נוספות. הוא הביט בי בכובד ראש, וחיבק את צווארי בזרועותיו. חשתי את לבו הולם כמו לבה של הציפור הקטנה שנורתה ברובה של מישהו…

“אני שמח שמצאת את סיבת התקלה במנוע שלך”, הוא אמר. “עכשיו תוכל לשוב לביתך”.

“איך נודע לך על כך?”

בדיוק עמדתי לספר לו שעבודתי הוכתרה בהצלחה מעבר לכל מה שהעזתי לקוות.

הוא לא ענה, ורק הוסיף:

“גם אני חוזר היום לביתי…”

ובצער אמר:

“אבל זה הרבה יותר רחוק…הרבה יותר קשה…”

אימצתי אותו בכל כוחי בזרועותי, ולמרות זה הרגשתי כאילו הוא הולך ונשמט ממני אל עבר תהום ואינני יכול לעצור בעדו…

מבטו היה רציני, כאילו אובד במחשבות.

“יש לי את הכבשה שלך, ויש לי את התיבה של הכבשה, ויש לי את המחסום…”

והוא חייך אלי חיוך עצוב.

המתנתי וראיתי שמעט מעט הוא מתאושש.

“אישי היקר”, אמרתי לו, “אתה פוחד…”