Михаэль Лайтман: Книга 12. Раскрытие Творца (старое издание)

א) לעזוב את כל הספרים בנושא הזה חוץ מהספרים הבאים: ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי אשלג (בעל הסולם ורב"ש) המקוריים.

ב) לא ליישם את הקבלה לפי כל מיני «מקובלים» המלמדים, שבכל מקום שכתוב בו «גוף» כאילו מדובר על הגוף הפיסיולוגי שלנו. למשל, שביד ימין של האדם נמצאת מידת חסד וביד שמאל – גבורה. זהו בדיוק האיסור החמור של המקובלים ושל התורה שאומר: «לא תעשה לך פסל».

למה בכל זאת יש שמלמדים ומפרשים כך? קודם כל, בגלל שהם בעצמם לא מבינים אחרת, וחוץ מזה, אילו היה קשר ישיר בין כוחות רוחניים לגוף הפיסי, אפשר היה ללמד את האדם איך להצליח יותר בחיים האלה ואיך לרפא את הגוף הפיסי על ידי פעולות גשמיות, במסווה של רוחניות. ועל הדרכה כזאת אפשר גם לדרוש תשלום נאה.

נכון שמה שמושך את האדם לחכמת הקבלה היא תקוותו להצליח יותר. כולנו מורכבים מחומר של רצון לקבל תענוג. כולנו מתחילים מזה. אבל בהדרכה נכונה אחד יוצא מזה לרוחניות, לניצחיות, ובהדרכה לא נכונה, השני חי באשליה שמשיג משהו רוחני ובעצם מאבד את סיכוייו להשיג רוחניות עוד בחייו האלה.

גם מי שלומד את התורה ומפרש אותה כמו סיפור היסטורי בלבד פועל בניגוד לכתוב, שכל התורה היא שמותיו של הבורא, שהתורה היא תורה של עולם האצילות, שכל המילים של התורה הן קדושות, היינו שלא מדובר על העולם הזה ועל האדם כאן.

גם הדרכה כזו אינה נכונה. כל השמות שבתורה הם קדושים, אפילו פרעה, בלעם, בלק, או כל רשע אחר. בספר הזוהר כתוב על כל השמות אלה, שהם מדרגות רוחניות: פרעה כנגד מלכות ולבן כנגד לובן עליון, פרצוף חכמה עליונה.

אם הלומד לא מפשיט לבוש חיצון, גשמי, מהשמות האלה, הוא מתחיל לדמיין כל מיני צורות שאין להן שום קשר עם רוחניות, ואם לימוד הקבלה יכול להרחיק אדם מרוחניות אז אסור לתת לו ללמוד כי הוא רק יכשל.

לכן אסרו המקובלים את לימוד הקבלה על אנשים שלא עברו הכנה ללימוד, אלא רק בתנאים מיוחדים. הם טיפלו בתלמידיהם בזהירות בכדי שילכו כל הזמן בדרך הנכונה. לכן הגבילו את הלומדים על פי מספר קריטריונים.

הם כתבו שהאדם צריך להיות בן 40, נשוי ושכריסו מלאה בש"ס ופוסקים. אם נבין את המגבלות הללו על פי המשמעות הפשוטה של המילים נגלה שבלתי אפשרי ללמוד קבלה. שהרי אין אדם שיכול לומר על עצמו שהוא יודע ש"ס ופוסקים על בורים.

בעל הסולם מתאר את התירוצים הללו בתחילת ההקדמה לתלמוד עשר הספירות. אולם אם נבין את המגבלות כתנאים להבנה נכונה של הקבלה, נראה שהם נועדו בכדי למנוע את התלמיד מסטיה לא רצויה מדרך הלימוד הנכונה.

«גיל 40» הוא סימן לבינה, «אדם נשוי» הוא מי שרכש את החסרון המתאים והנכון לרוחניות, ו"מי שמילא כריסו בש"ס ופוסקים" הוא אדם שיודע לפרש את מה שהוא לומד, ולגשת לעצם הלימוד בצורה הנכונה.

מה שהשתנה בימינו זה שיש לנו היום יותר שפה, יותר תנאים ויותר נחיצות ללימוד הקבלה. בגלל שיש לנשמות צורך ללמוד קבלה, מתגלים מקובלים כאלה, כמו בעל הסולם, שכותבים פרוש שמאפשר לימוד בטוח מטעויות. הוא כותב למה סוף סוף הוא עשה את הפרוש הזה, בגלל שעל ידי הפרוש הזה לא תהיה שום הגשמה. לכן היום מותר לימוד הקבלה על פי ספריו לכולם.

מבין ארבע השפות הקיימות ללימוד על העולמות הרוחניים, שפת התנ"ך, הגמרא, האגדה או הקבלה, שפת הקבלה היא השפה המועילה והישירה ביותר. מי שלומד אותה לא יכול לטעות בהבנתה. היא לא משתמשת בשמות מהעולם הזה, אלא יש לה מילון מיוחד שמצביע באופן ישיר על כלים רוחניים, על אובייקטים רוחניים, על כוחות רוחניים והיחסים ביניהם.

הרב יהודה אשלג, מחבר פרוש הסולם על ספר הזוהר, הביע את הרגשותיו הרוחניות בכתבים הרבים שהוציא לאור. בין היתר הוא כתב גם שירים, ועל פי אותן הרגשות רוחניות הוא חיבר מנגינות.

המוסיקה עצמה, בנויה לפי האופן בו מרגיש האדם את העולם הרוחני. המיוחד בשפת הניגון הוא, שכל אחד יכול להבינה במידתו, גם אם לא נמצא בדרגתו הרוחנית של המלחין המקובל. לכן בהקשבה לניגוניו של בעל הסולם, כפי שהועברו על ידי בנו, הרב ברוך שלום אשלג, יש לנו הזדמנות להתרשם מהתפעלויותיהם הרוחניות.

ברוחניות המקובל משיג שני מצבים קוטביים: ייסורים, כתוצאה מהתרחקותו מהבורא, ותענוגים, כתוצאה מהתקרבותו לבורא. ההרגשה של ריחוק מהבורא מולידה ניגון עצוב, המבטא תפילת בקשה להתקרבות. ההרגשה של קירבה לבורא מולידה ניגון שמח, המבטא תפילת הודיה.

לפיכך שומעים בניגונים שני מצבים: געגועים ותשוקה לאיחוד, בזמן ההתרחקות, ואהבה ושמחה מגילוי השלמת האיחוד, בזמן ההתקרבות. שני המצבים יחדיו מבטאים את התייחדותו של המקובל עם הבורא.

המוסיקה הזו מעוררת בצורה ממש מופלאה אור מקיף לאדם ששומע אותה. מה שטוב בה זה שאדם לא צריך לדעת משהו על המוסיקה הזו לפני שמקשיב לה, כי הניגונים ללא מילים, והשפעתם על לב האדם ישירה ומהירה. כשחוזרים ושומעים אותה מתחילים לקבל התרשמות מאוד מיוחדת.

מכיוון שהצלילים מחוברים בדיוק על פי החוקים הרוחניים, החוקים שעל פיהם בנויה נשמת האדם, הם מדלגים בדרכם אל פנימיות האדם על ההכרה השכלית או הרגשית. השומע מרגיש שהם חודרים אליו הישר אל עומק נשמתו, ללא שום חציצה. זה קורה מכיוון שקיים קשר ישיר בין נשמת האדם לשורש הצלילים.